מונולוג של ביני – מתוך "אבטיחים שלא בעונה"

‏18 דצמבר 2011

שלום, קוראים לי ביני ואני רוצה לספר לכם על החיים שלי בארמון. אני נסיכה בארמון ויש לי אחות תאומה שקוראים לה טיני. אחותי מאוד מעצבנת אותי בגלל ההתנהגות שלה כלפי אנשים אחרים. גם אלי היא לא מתנהגת יפה: היא מרביצה לי, משקרת ובלי סיבה מקניטה אותי.
יש לי הרגל קבוע. כל יום אני הולכת לגן של הארמון ומטיילת בו, אני פוגשת את הגנן ששמו הוא רמזי. הוא מאוד נחמד אלי אבל אחותי מתעללת בו וממציאה עליו שקרים. לא אשכח איך פעם אחת כשיצאתי לטייל בגן אחותי דחפה אותי על שיח ונפלתי. מאוד כאב לי והייתי צריכה לשכב כמה ימים במיטה בלי לזוז.
יום אחד שמעתי את אחותי צועקת בזמן שטיילתי בגן. ראיתי אותה צועקת על רמזי, הגנן. היא אמרה לו שיגדל לה אבטיחים ואמרתי לעצמי: איך אפשר לגדל אבטיחים אם עכשיו לא קיץ. חשבתי שרמזי בוודאי מרגיש רע כי איך יוכל לגדל אבטיחים שלא בעונה. אחרי שעברו להם כמה שבועות, באה טיני אל הגנן ובקשה ממנו לאכול את האבטיחים. חשבתי שרמזי עלול לשלם בגזר דין מוות על כך שלא הצליח לגדל את האבטיחים. מסתבר שצדקתי.
אחר כך הייתה עוד פרשה על פטריות. טיני בקשה מרמזי שייתן לטבח הראשי פטריות שהיא גדלה. רמזי אמר לה שהפטריות האלו גורמות לעיוורון אבל היא ענתה שאפשר לעשות ניסיון על רמזי. אם יאכל ולא ייקרה לו כלום, סימן שאלו פטריות טובות ואז ניתן להכין מהם תבשיל גם לאבא שלי, המלך. הגיע היום ורמזי אכל את הפטריות. חשבתי שהוא יהיה עיוור לכל החיים, אך הוא אכל ולא קרה לו כלום. גם טיני אכלה וגם המלך אכל והיה להם טעים. ההמשך היה מאד עצוב. אבא שלי, טיני והגנן הפכו להיות עיוורים אחרי כמה דקות. זה היה פשוט נורא.
אחותי שלחה את הגנן לצינוק כדי להעניש אותו. יותר מאוחר אמא שלי ואני החלטנו לשחרר אותו כדי שיביא את פרח שיח הארגמן שאמור לעזור לכולם לשוב לראות.
כמו שאתם מבינים היו לנו הרבה הרפתקאות. אחותי יצאה לחפש את הפרח ולא חזרה. אני מתגעגעת אליה למרות שהיא התנהגה ברשעות גם אלי וגם אל הרבה אנשים אחרים. אבל היא בכל זאת הייתה אחות שלי. והיום היא חסרה לי. אני מקווה שיום אחד היא תחזור ואולי היא תהייה נחמדה יותר.

כתב: אילון

סוף אחר לספר "הנער מסביליה"

היינו כולנו מתוחים לראות אם ליאונור תגיע יחד עם אלדינו לפני שהסירה תתרחק. לפתע שמענו קולות של חתירה במים וישר ידענו שזה אלדינו ושהוא הצליח במשימה להחזיר את ליאונור מהמבצר. ברגע שליאונור עלתה לסירה כולנו שמחנו מאוד וחיבקנו אותה מרוב אושר, רצינו להודות לאלדינו שעזר לנו אבל הוא התרחק ולא יכולנו לראות אותו מרוב החשיכה. היינו מאוד שמחים אבל ידענו שצריך להפסיק לחגוג כי המסע עוד ארוך וחששנו מאנשי האינקויזציה. התחלנו במסע הארוך להולנד אך, לפתע שמענו רעש חזק של ספינה שמפליגה לעברנו והיא האירה עלינו אור מאוד חזק. מהספינה יצאו שני אנשים וקפצו היישר אל סירתנו, ואמרו "אנחנו ממבצר האינקויזציה ואתם עצורים". הם תפסו אותנו בכוח וחואן הקטן לא הבין מה קרה . הוא נלחץ והתחיל לבכות. ניסינו להסביר להם שאנחנו בכלל לא יהודים ואנחנו נוסעים לבקר בכנסייה שבצרפת. האנשים העלו אותנו בכוח לספינה שלהם, התחלנו לשוט לעבר הנמל שבספרד. שמענו אותם משוחחים שאם אנחנו באמת יהודים כבר בשבוע הבא יטילו עלינו עונש כבד. הורי חשדו שמוכר הסירה שלנו או השומרים הצעירים הלשינו עלינו ולכן באו לאסוף אותנו אבל שום דבר לא היה ידוע לנו באמת. הגענו לנמל והורידו אותנו מהספינה, הושיבו אותנו על עגלה קטנה וצפופה שאמורה הייתה להביא אותנו למבצר לחקירה. לחקירה לקחו את הורי, הוריה ואחותה של ויאולנטי. החקירה התמשכה שעתיים ולבסוף הם הודו שהם יהודים וקבעו שטקס השריפה יתקיים בעוד שבוע בדיוק. כל השבוע היינו מתוחים, מפוחדים ולא ידענו מה העונש שנקבל. ארבע שעות לפני הטקס שהיה אמור להיערך בכיכר המרכזי בסביליה מול כל אנשי העיר והפחד שלנו רק עלה ועלה, פתאום ראינו את דודנו אלונסו מגיע עם המרכבה שלו ועם עוד קבוצה מרובה של אנשים שבאו מקורדובה לחלץ אותנו מהמבצר. הם הגיעו אלינו ואמרו: "עלו מהר עוד מעט יגלו אותנו" כולנו הזדרזנו לעלות והתחלנו לנסוע במהירות אך ראינו שהשומרים ראו אותנו והחלו במרדף אחרינו. המרדף התמשך חמש דקות ופתאום דוד אלונסו קפץ מהמרכבה ורץ להילחם בשומרים. אף אחד מאתנו לא ידע מה הוא עושה. נהג המרכבה עצר בצד וירדנו בלי שיראו אותנו. ראינו מה דודנו עשה אבל הוא בא מיד ואמר: "אתם לא צריכים לדאוג טיפלתי בהם". נסענו עם קצת דאגה והגענו אחרי מסע ארוך למקום שבהתחלה לא ידענו מה שמו, אך אחר כך ראינו שזו העיר מלאגה. הסתובבנו כמה ימים במאלגה כי היינו צריכים לקבל עזרה איך לצאת מספרד. כעבור שישה ימים פגשנו את משפחת גונזלס שמסתבר שגם הם היו משפחה יהודית וחיפשו דרך לצאת מספרד, הכרנו אותם והם אירחו אותנו בבתיהם לכמה ימים ולאחר מכן חשבנו על דרך בריחה. משפחת גונזלס אמרו שיש להם סירה קטנה ומוזנחת. אני ואבי הצענו לשפץ אותה ולצאת למסע למרוקו. כעבור עשרה ימים הסירה הייתה משופצת ומוכנה לצאת למסע למרוקו. הלכנו לנמל שבמאלגה והתחלנו להפליג לעבר מרוקו. ברגע שהגענו למרוקו הרגשנו שמחה, נישקנו את האדמה והיינו מרוצים שסוף סוף אנחנו יכולים להיות יהודים לא בסתר.
הגענו ליישוב יהודי ושם התיישבנו לעולמי עד.

כתבו: דור ואילון.

הדומה בין הסיפורים "חולצה ירוקה בהירה" ו"בזוקה ובמבליק"

22/11/2011

 

לסיפורים: "חולצה ירוקה בהירה" ו"בזוקה ובמבליק" יש מספר נושאים משותפים:

שני הסיפורים הם סיפורים קצרים והעלילה בהם מספרת על חברות. בסיפור "חולצה ירוקה בהירה" מסופר על חברות בין גיל ליואב  ובספר "בזוקה ובמבליק" מסופר על חברות בין חיים לאיתי.

חיים מגיע מבית לא עשיר, להורים שלו יש דוכן בשוק והוא מתלבש בצורה קצת מוזנחת. איתי לעומתו, מגיע מבית עשיר יותר. אביו הוא איש עסקים ואמו היא מנהלת שיווק של חברת אופנה. בסיפור "חולצה ירוקה ובהירה" ליואב יש משבר כלכלי בבית ולכן הוא נאלץ ללבוש בגדים של אחותו הגדולה. בתחילת הסיפור, המצב הכלכלי של גיל הוא טוב ולכן הוא צוחק על יואב ולא מבין את המקום הקשה שהוא נמצא בו. אבל בהמשך הסיפור גם משפחתו של גיל נכנסת לקשיים כלכליים.

סדר ההתרחשות של הסיפורים דומה. הוא מתחיל בהצגת הדמויות, עובר להצגת הבעיה ולבסוף הפיוס ופתרון הבעיה. בשני הסיפורים מציגים את החברים גיל ויואב ואת איתי וחיים. ב"חולצה ירוקה בהירה" מספרים על הבעיה החברתית- המשבר הכלכלי והפירוד בין החברים ובסוף על ההשלמה ביניהם. ב"בזוקה ובמבליק" מספרים על הקושי של איתי וחיים בכתה בגלל שהם לא מקובלים, על החברות הטובה שנרקמת ביניהם. אחר כך על הבעיה שההורים לא מקבלים את החברות ובסוף ,אחרי התאונה באתר הבנייה, מסופר על הפיוס בין כולם.

הגיל של הדמיות העיקריות הוא דומה. ויש להם בעיות חברתיות שמתאימות לגילאים האלו. למשל, החברים צוחקים על הלבוש החיצוני.

להורים של הילדים יש חלק חשוב בעלילה ובכל אחד מהסיפורים מתארים במה ההורים עובדים ואיך הם מתייחסים לילדים שלהם. בסיפור "בזוקה ובמבליק" ההורים של איתי מאד עסוקים בעבודה ואין להם זמן לראות מה קורה עם הבן שלהם. אחר כך הם גורמים לאיתי וחיים שלא להמשיך להיות חברים בגלל שהם דורשים מאיתי לנתק כל קשר עם חיים. בסיפור "חולצה ירוקה בהירה" ההורים של גיל נקלעים לקשיים כלכליים ומונעים ממנו לעשות דברים, דבר שגורם לגיל להיזכר בהתנהגות שלו ליואב. גיל מתנצל והם משלימים.

לסיכום, לשני הסיפורים יש סוף טוב וגם מוסר השכל. משניהם אנחנו יכולים ללמוד שחברות זהו דבר חשוב בחיים ולא כדאי להסתכל על הקנקן אלא על מה שבתוכו. גם חיים שהיה לבוש מוזנח – היה חבר מאד טוב לאיתי וגם יואב שנאלץ ללבוש את החולצה של אחותו היה חבר טוב. 

אילון.

 

חולצה ירוקה בהירה

31/10/11
מונולוג של גיל

שמי גיל ואני רוצה לספר לכם על תקופה קשה שעברה עלי.
אני לא זוכר איך זה בדיוק התחיל אבל התחלתי להרגיש שאמא שלי פחות סבלנית, עצבנית ועצובה. בהתחלה לא הבנתי למה; חשבתי אולי ההורים שלי מתגרשים אבל בסוף אמא אמרה לי שאבא שקע בחובות. אמא דברה עם אחותי החיילת וגם עם אחותי הגדולה הנשואה. אבל לי היא לא ספרה כלום בהתחלה. לקח זמן עד שההורים הסבירו לי את המצב.
אני זוכר שרציתי ללכת לברכה ולקנות גלידה ואמא אמרה שאנחנו צריכים לחסוך כסף.
אז נזכרתי ביואב. יואב היה החבר הכי טוב שלי. יום אחד באתי לביתו ושאלתי את אמא שלו אם יואב פנוי. היא אמרה לי שיואב בעונש בחדר. הלכתי אליו ושאלתי מה קרה והוא ענה שאמו מכריחה אותו ללבוש בגדים של אחותו כדאי לחסוך כסף. צחקתי עליו. במסיבת כתה שהייתה יותר מאוחר היה לי די משעמם ופתאום ראיתי את יואב עם החלוצה של אחותו. צעקתי בלעג "יואב לובש חולצה של אחותו". יואב בא אלי ואמר לי שזה עוד יתנקם בי. למחרת הוא הכניס לי סטירה, הלכנו מכות ומאז הפסקנו לדבר.
אחרי שגם המשפחה שלנו נכנסה למשבר כלכלי הבנתי שלא הייתי בסדר ורצתי לבית של יואב. ראיתי אותו בחוץ ובקשתי סליחה על ההתנהגות שלי במסיבה. הוא הציע לי סיבוב על האופניים החדשים שלו. אני מנחש שאולי מצבם הכלכלי השתפר כך שיכלו לקנות אופניים. בהזדמנות זו אספר שגם מצבנו הכלכלי השתפר והאווירה בבית השתפרה וזה משמח. יורי, שקצת התרחקתי ממנו, הצטרף אלי ואל יואב וכולנו חזרנו להיות חברים.

אילון.

המלצה על הספר "נשפיה לילית בפרדס אימתני"

22/10/2011
המלצה על ספר.

שם הספר: נשפיה לילית בפרדס אימתני
שם הסופרת: דורית אורגד.
שם המאיירת: נורית צרפתי.

המלצה:
אני ממליץ לכם, ילדים, לקרוא את הספר "נשפיה לילית בפרדס אימתני".
זה ספר הרפתקה שמספר על מערכת יחסים בין סבתא רבתה לבין הנינה שלה. כדאי לכם לקרוא אתו כי זה גם ספר מותח וגם אפשר ללמוד ממנו על ההיסטוריה של ארץ ישראל. לדוגמא כשהסבתא מספרת על החלוצים. סיפור זה מתאים לילדים הקוראים ברמת קריאה בינונית.
הנינה, ששמה הוא רותם, יוצאת לחופשה אצל הסבתא רבתה שלה. הסיפור מתחיל כשהסבתא באה לקחת את הנינה לחופשה אולם היא מתעכבת בגלל תקלה במכונית. לבסוף, היא מגיעה ואוספת את הנינה. בגלל שהיא הגיעה מאוחר החליטה הסבתא לנסוע בדרך קיצור מהפרדס.
במהלך הנסיעה מספרת סבתא על ימיה כחלוצה בפרדס. פתאום קרתה תקלה במכונית והן מחליטות ללכת ולחפש מקום בו יוכלו לישון את הלילה. רותם פחדה מהרעשים בחושך וסבתא סיפרה לה שכשהייתה פוחדת בעצמה הייתה שרה את השיר " הבה נגילה" וכך הפחד היה נעלם.
הסבתא והנכדה מבלות את הלילה בפרדס ביחד, הן מדליקות אש ומבשלות. רותם מאד נהנית להיות עם סבתא רבתה שלה ולהקשיב לכל הסיפורים.
אחרי הלילה מגיע גם הבוקר ואתו הפתעות.
אם תרצו לגלות, תצטרכו לקרוא.

כתב: אילון.

כרטיס ביקור לספר "אבטיחים שלא בעונה"

11/10/2011

כרטיס ביקור לספר

שם הספר: אבטיחים שלא בעונה.
שם הסופר: דורית אורגד.
איורים: מרגלית שלי.
הוצאה לאור: ספריית מעריב.
שנה ההוצאה: 1990.
מס' עמודים: 72.
דפוס (גודל אותיות, מנוקד או לא): דפוס. גודל כתב בינוני עם ניקוד.
מבנה (פרקים, סיפורים קצרים, מכתבים וכו'): פרקים.
תקציר הסיפור:
הסיפור מספר על מלך ומלכה שנולדו להן תאומות. האחת נקראה טיני והשנייה ביני. טיני הייתה ילדה רעה והציקה מאד לאחותה והייתה רעה גם לסובבים אותה. לדוגמא היא משכה לה בשיער. ביני לעומתה הייתה נחמדה, שקטה ולא הציקה לאיש. טיני החליטה יום אחד שהיא רוצה לגדל אבטיחים שלא בעונה. הגנן רמזי הסביר לה שאין סיכוי לגדל אבטיחים שלא בעונה אבל טיני התעקשה ולא הקשיבה לו. היא לא אהבה שלא מקבלים את דעתה ולכן לא הקשיבה לגנן. העלילה הלכה והסתבכה. טיני למדה בסופו של דבר לקח. אם תרצו לדעת עוד תצטרכו לקרוא.

אילון אלעזר