מונולוג של ביני מתוך הספר "אבטיחים שלא בעונה"

14/12/11

שלום שמי ביני, אני נסיכה, טובת לב ואני מאוד אוהבת לעזור לאנשים. יש לי אחות בשם טיני והיא בדיוק הפוכה ממני, היא רעה והיא אוהבת להציק לכולם. אבי המלך טירן מאוד דומה בתכונותיו לטיני אבל לעומת זאת אמי בוניטה מאוד דומה לי ואני מאוד אוהבת אותה.
בארמון שבו אני גרה יש חצר מטופחת מאוד ובה גנן בשם רמזי. רמזי בעייני הוא בן אדם נחמד כי הוא מקשיב ועוזר לכולם ולפעמים כשיש לי בעיה אני הולכת לבקש ממנו עזרה.
לי ולאמי מאוד קשה לחיות עם טיני וטירן כי הם שולטים בכל אנשי הארמון ומצווים עלינו לעשות דברים. לפעמים אני מרגישה שאני לא רוצה להיות בתוך המשפחה הזאת וכל זה בגללם.
יום אחד אבי ואחותי אכלו מן הפטריות שצמחו לרמזי הגנן בגינה והם התעוורו. לאחר המקרה הזה הרגשתי שאני יכולה לשנות את היחסים שלי עם אבי ואחותי בכך שאביא להם את התרופה לעיוורון. ידעתי שמי שמבין בדברים האלו הוא הגנן רמזי. שאלתי את הגנן מהי התרופה והוא אמר לי שהתרופה היא הפרח של שיח האחלמן. רצתי להביא להם את הפרח, הבאתי להם וזה באמת עבד וגם היחסים בינינו השתפרו כי הם יותר העריכו אותי.
אני מאוד שמחה שעכשיו אנחנו משפחה שלכולם כיף לחיות בה אחד עם השני ושכולם מסתדרים ביחד.
ביני
מגיש: דור

מודעות פרסומת

סוף אחר לספר "הנער מסביליה"

היינו כולנו מתוחים לראות אם ליאונור תגיע יחד עם אלדינו לפני שהסירה תתרחק. לפתע שמענו קולות של חתירה במים וישר ידענו שזה אלדינו ושהוא הצליח במשימה להחזיר את ליאונור מהמבצר. ברגע שליאונור עלתה לסירה כולנו שמחנו מאוד וחיבקנו אותה מרוב אושר, רצינו להודות לאלדינו שעזר לנו אבל הוא התרחק ולא יכולנו לראות אותו מרוב החשיכה. היינו מאוד שמחים אבל ידענו שצריך להפסיק לחגוג כי המסע עוד ארוך וחששנו מאנשי האינקויזציה. התחלנו במסע הארוך להולנד אך, לפתע שמענו רעש חזק של ספינה שמפליגה לעברנו והיא האירה עלינו אור מאוד חזק. מהספינה יצאו שני אנשים וקפצו היישר אל סירתנו, ואמרו "אנחנו ממבצר האינקויזציה ואתם עצורים". הם תפסו אותנו בכוח וחואן הקטן לא הבין מה קרה . הוא נלחץ והתחיל לבכות. ניסינו להסביר להם שאנחנו בכלל לא יהודים ואנחנו נוסעים לבקר בכנסייה שבצרפת. האנשים העלו אותנו בכוח לספינה שלהם, התחלנו לשוט לעבר הנמל שבספרד. שמענו אותם משוחחים שאם אנחנו באמת יהודים כבר בשבוע הבא יטילו עלינו עונש כבד. הורי חשדו שמוכר הסירה שלנו או השומרים הצעירים הלשינו עלינו ולכן באו לאסוף אותנו אבל שום דבר לא היה ידוע לנו באמת. הגענו לנמל והורידו אותנו מהספינה, הושיבו אותנו על עגלה קטנה וצפופה שאמורה הייתה להביא אותנו למבצר לחקירה. לחקירה לקחו את הורי, הוריה ואחותה של ויאולנטי. החקירה התמשכה שעתיים ולבסוף הם הודו שהם יהודים וקבעו שטקס השריפה יתקיים בעוד שבוע בדיוק. כל השבוע היינו מתוחים, מפוחדים ולא ידענו מה העונש שנקבל. ארבע שעות לפני הטקס שהיה אמור להיערך בכיכר המרכזי בסביליה מול כל אנשי העיר והפחד שלנו רק עלה ועלה, פתאום ראינו את דודנו אלונסו מגיע עם המרכבה שלו ועם עוד קבוצה מרובה של אנשים שבאו מקורדובה לחלץ אותנו מהמבצר. הם הגיעו אלינו ואמרו: "עלו מהר עוד מעט יגלו אותנו" כולנו הזדרזנו לעלות והתחלנו לנסוע במהירות אך ראינו שהשומרים ראו אותנו והחלו במרדף אחרינו. המרדף התמשך חמש דקות ופתאום דוד אלונסו קפץ מהמרכבה ורץ להילחם בשומרים. אף אחד מאתנו לא ידע מה הוא עושה. נהג המרכבה עצר בצד וירדנו בלי שיראו אותנו. ראינו מה דודנו עשה אבל הוא בא מיד ואמר: "אתם לא צריכים לדאוג טיפלתי בהם". נסענו עם קצת דאגה והגענו אחרי מסע ארוך למקום שבהתחלה לא ידענו מה שמו, אך אחר כך ראינו שזו העיר מלאגה. הסתובבנו כמה ימים במאלגה כי היינו צריכים לקבל עזרה איך לצאת מספרד. כעבור שישה ימים פגשנו את משפחת גונזלס שמסתבר שגם הם היו משפחה יהודית וחיפשו דרך לצאת מספרד, הכרנו אותם והם אירחו אותנו בבתיהם לכמה ימים ולאחר מכן חשבנו על דרך בריחה. משפחת גונזלס אמרו שיש להם סירה קטנה ומוזנחת. אני ואבי הצענו לשפץ אותה ולצאת למסע למרוקו. כעבור עשרה ימים הסירה הייתה משופצת ומוכנה לצאת למסע למרוקו. הלכנו לנמל שבמאלגה והתחלנו להפליג לעבר מרוקו. ברגע שהגענו למרוקו הרגשנו שמחה, נישקנו את האדמה והיינו מרוצים שסוף סוף אנחנו יכולים להיות יהודים לא בסתר.
הגענו ליישוב יהודי ושם התיישבנו לעולמי עד.

כתבו: דור ואילון.

מכתב לדורית אורגד

6/12/11

דורית אורגד שלום,

שמי דור, אני לומד בכיתה ו' ואני גר בקיבוץ גזית.
אנו עובדים בכיתה על ספרים וסיפורים שכתבת.
קראתי כמה ספרים שלך וראיתי שאת אוהבת לכתוב ספרים בעקבות העלייה לארץ ועל ההיסטוריה של העם היהודי. רציתי לדעת למה את כותבת ספרים בנושאים אלו?
ראיתי גם שכתבת הרבה ספרים על חיות ואני מניח שאת מאוד אוהבת חיות, מעניין אותי לדעת אם זה שאת כותבת הרבה ספרים על חיות נובע מהאהבה שלך לחיות או אולי מסיבות אחרות?
אני מאוד אוהב לקרוא את ספרייך ואני חושב שיש בהם עלילה טובה וגם שפה גבוהה. אני יודע גם שאת כבר בת 75 ועדיין כותבת ספרים ורציתי לשאול האם גילך משפיע על כתיבתך?
עד עכשיו קראתי חמישה ספרים ומביניהם הכי אהבתי את הספר "תיק סגור" כי העלילה נכתבה בשפה גבוהה ואני אוהב ספרים עם שפה גבוהה. לדעתי המסר של הספר הוא חשוב שלא משנה איך בן אדם נראה אפשר להיות גם חברים שלו.
לדעתי את סופרת ממש טובה ויש לך המון דמיון.
מקווה שייצא לך להוציא עוד הרבה ספרים לילדים ולמבוגרים.
ממני דור

דמיון בין הסיפורים "חולצה ירוקה בהירה" ו"בזוקה ובמבליק"

21/11/11
הסיפורים "בזוקה ובמבליק" ו"חולצה ירוקה בהירה" עוסקים בהרבה דברים משותפים.
הדברים המשותפים בין הסיפורים הם:
• שני הסיפורים קצרים כתובים בשפה גבוהה ונכתבו על ידי דורית אורגד.
• בשני הסיפורים מסופר על חברות בין שני ילדים. ב"בזוקה ובמבליק" בין איתי לחיים, בסיפור "חולצה ירוקה בהירה" החברות היא בין גיל ליואב. דוגמא: "החברות של איתי וחיים התחזקה" (מתוך הסיפור בזוקה ובמבליק).
• בשני הסיפורים מסופר על הבעיות כלכליות של המשפחות. דוגמאות: "אבא שקע בחובות" (מתוך הסיפור "חולצה ירוקה בהירה"). דוגמא נוספת היא: "אולי הופעתו המוזנחת גרמה לכך" (מתוך "בזוקה ובמבליק").
• בסיפורים סדר הסיפור מאוד דומה. בשניהם בהתחלה יש הצגת דמויות באמצע עולה בעיה ובסוף מגיע הפתרון.
• שני הסיפורים נגמרים בסוף טוב. "בבזוקה ובמבליק" הורי חיים הפסיקו לריב עם הוריו של איתי, בסיפור "חולצה ירוקה בהירה" גיל ויואב משלימים ביניהם.
• גיל הדמויות המרכזיות דומה. בשני הסיפורים הדמויות המרכזיות ילדים בגיל הנעורים.
• שני הסיפורים התרחשו בערים בישראל.
• בשני הסיפורים ההורים מוזכרים והם משפיעים בהרבה דברים על ילדיהם. לדוגמא בסיפור "בזוקה ובמבליק" ההורים של איתי אוסרים עליו להיות עם חברו חיים רק בגלל שהוא ילד מוזנח. בסיפור "חולצה ירוקה בהירה" ההורים של גיל כועסים על גיל ולא מסכימים לו לעשות הרבה דברים בגלל המצב הכלכלי.

לסיכום: הסיפורים בזוקה ובמבליק וחולצה ירוקה בהירה דומים בהרבה מאפיינים.
דור

חולצה ירוקה בהירה

מונולוג של גיל

שלום, שמי גיל, גיבור הספר "חולצה ירוקה בהירה".
הכל התחיל במסיבת הכיתה שבה כל בני הכיתה וגם אני ישבנו בצד והשתעממנו בגלל שלא הכנו תכנית למסיבה. פתאום הסתכלתי על יואב ונזכרתי בחולצה שלבש והתחלתי לצחוק, כולם לא הבינו למה אני צוחק ואז אמרתי להם שהחולצה שיואב לובש היא של אחותו כי אין להם כסף לבגדים חדשים בשבילו, כולם התחילו לצחוק על יואב. יואב שעד לאותו רגע היה חברי הטוב נעלב והלך מהמסיבה ואמר שהוא עוד יחזיר לי.
מאותה מסיבת כיתה יואב לא בא לאף אחת ממסיבות הכיתה הנוספות. יום לאחר המסיבה יואב תפס אותי והרביץ אבל אני כמובן החזרתי לו.
כעבור כמה זמן התברר שגם משפחתי במצב כלכלי לא טוב וכמו ליואב גם לי לא היה כסף לעשות הרבה דברים כמו: ללכת לבריכה, לקנות גלידה וגם אותי הכריחו ללבוש בגדים של האחיות שלי כמו שקרה ליואב.
הרגשתי מאוד רע שככה התנהגתי ליואב והחלטתי ללכת להתנצל בפני יואב. בהתחלה היה לי מאוד קשה לעשות את זה אבל אגרתי אומץ והלכתי אליו. מאוד הופתעתי לשמוע שיואב הסכים לסלוח לי. חוץ מההתנצלות עם יואב התברר שגם המצב הכלכלי במשפחתי השתפר.
מאותו יום של ההתנצלות אנחנו שוב החברים הכי טובים עד היום.

דור

מכתב לדורית אורגד

19.10.11
מכתב לדורית אורגד

דורית אורגד שלום,

אני דור, אני בן 11 ואני לומד בבית ספר אופקים. התחלתי לקרוא את ספרייך בעקבות הנושא שלנו בכיתה, עד עכשיו קראתי ארבעה ספרים והם: "חברתי זהובת הפרווה", "שלושה בני שבע", "פגע וברח" ו"אבטיחים שלא בעונה". את ספרים אלו ממש נהניתי לקרוא כי יש בהם עלילה מעניינת, הספרים כתובים יפה ובשפה גבוהה.
יש לי כמה שאלות אלייך:
1. כמה זמן בממוצע לוקח לך לכתוב ספר?
2. כמה ספרי ילדים כתבת עד היום?
3. באיזה גיל התחלת לכתוב ספרים?
4. איזה ספר היה הראשון שהוצאת ובאיזה שנה זה היה?

מעניין אותי מאוד מאיפה את מקבלת את הרעיונות לספרים ואיך את בוחרת את העלילה והדמויות.
לדעתי את סופרת ממש טובה ואני מקווה שיצא לי לקרוא עוד ספרים שלך.
ממני דור